<h1>ספר התרומות שער י"ג חלק ג'</h1>
<h2>דף ו.</h2>
גרסינן בפרק המגרש [גיטין פ"ו ע"א] מתניתין שלשה גיטין פסולין. ואחד מהן כתב בכתב ידו ואין בו עדים. וקאמר ר' אלעזר עלה שאם נתנו לה בפני עדים כשר וגובה מן המשועבדים. יש לנו לברר מזה בכתב ידו בלא עדים אימתי דינו כשטר שיגבה בו מן המשועבדים. ובהא איכא מרבוותא דסבירא להו שאם כתב בכתב ידו שלוה ממנו מנה והחתים עליו עדים כי בפניהם הודה שמסרו לו וכי המלוה הזו עליו, זה הוא שדינו כשטר וגובה מן המשועבדים ואינו יכול לטעון פרעתי, אבל אם חתם לפני עדים ולא נתן להם רשות לחתום על אותו שטר אלא להעיד על כתיבת ידו ולהחזיק אותו, אין דינו כדין שאר שטרות אלא דינו ככתב ידו שאינו גובה אלא מבני חורין ויכול לטעון פרעתי. וה"ר משה ז"ל [מלוה פי"א ה"ב] פסק לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר. וכן אם כתב שטר אע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זו מלוה בשטר, והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם. ויש מן הגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם, ע"כ. ולפי דבריהם משמע דסבירא להו דכתב ידו בעידי מסירה דינו כשטר. וראיתם מיהא דגרסינן בגיטין [פ"ו ע"א] דתנן שלשה גיטין פסולין ואחד מהם כתב בכתב ידו ואין בו עדים, וקאמר ר' אלעזר עלה אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים. וקאמרינן עלה [שם ע"ב] דהלכה כר' אלעזר בגיטין אבל לא בשאר שטרות ושמואל אמר אפילו בשאר שטרות. ומשמע דסברי רבוותא דהלכתא כשמואל בדיני הילכך כיון שמסרו למלוה בעדים גובה ממשעבדי ואם טען פרעתיו אינו נאמן. ואע"ג דהוחזק כתב ידו בבית דין קאמרינן בגט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] דאינו גובה ממשועבדים, ואם נמסר בעדים קאמרינן דגובה ממשועבדים. לא קשיא לן הא, דשניאן מהדדי ומגרע גרע הוחזק ממסר בפני עדים, וכדפרכינן עלה בגט פשוט ומשנינן שני התם דמשעת כתיבה שעבד נפשיה. ולא גרסינן שאני התם דאיכא כתובה.
והוצרכנו להביא הקושיא והתירוץ כדי שיהא נוח לנו פירוש זה. תמן גרסינן בעא מיניה הוחזק כתב ידו בבית דין מהו כו' מיתיבי שלשה גיטין פסולין וכו'. עד, ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים. כלומר לענין שטר חוב שיהיה כזה גובה ממשועבדים שגט זה הוא המחייב את הבעל אחר שמסרו לה בפני עדים והוחזק שהוא כתב ידו לגבות כתובתה ממשועבדים, אלמא כשטרא מעליא הוי, הכא נמי בכתב ידו אע"פ שאין שם חתימת עדים, כיון שהוחזק בב"ד שהוא כתב ידו ושהוא מסרו לו להוי כשטרא מעליא ויגבה בו ממשעבדי. ופריק שאני התם דמשעת כתיבה שעבד נפשיה. כלומר, משום דבעידנא דכתביה אדעתיה למיהבה ליה בפני שנים כתביה, תדע דההוא זמן גופיה דאיכא בשטרא הוא דיהביה ניהליה בפני שנים, מדקתני וגובה בו ממשועבדים, ואי לאו דיהביה ניהליה בההוא זמן גופיה דאיכא בשטרא לא הוה גביה ביה מנכסים משועבדים, דמשמע מנכסים דשעבד בתר זמניה דשטרא, אבל הכא בעידנא דכתביה לכתב ידו לאו אדעתא לאחזוקי בבי דינא ההוא שעתא הוא דכתביה ולאו אדעתא למיהביה ניהליה באפי סהדי, אע"ג דאתחזק בתר הכי בבי דינא כיון דבעידנא דכתביה הוא דלא איתחזק בבי דינא אינו גובה מנכסים משועבדים, דכיון דאיתחזק בתר הכי אישתכח דמשעת כתיבה לא אישתעבדי ליה. וכך פירש דבר זה הרב אבן מגש ז"ל. [וכתב], וזה הפירוש נראה בעינינו והוא הנכון.
ואיכא דמפרש שאני התם דמשעת כתיבה שעביד נפשיה. פירוש, משעת כתיבת הכתובה שעביד נפשיה וגט גלויי מילתא בעלמא הוא דגרשה והחיוב על המשועבדים אינו בא מכח הגט כי אם מכח הכתובה, אבל כתב ידו דהוחזק לא אלים כוחיה למגבי ממשועבדים. והרב בעל התוספות גריס שאני התם דהא שעבד נפשיה. פירוש, כשמסרו לה בפני עדים דקיימא לן כר' אלעזר דעידי מסירה כרתי אף בשאר שטרות, ע"כ. והא דאמרן דהלכתא כר' אלעזר אף בשאר שטרות אע"פ שאין הרב ז"ל קובע בהלכות כמותו אלא בגיטין, וכדאיתה בהלכות פרק המגרש, הרי מצאנו שחזר בו והגיה שהלכה כר' אלעזר אף בשאר שטרות. והיינו דקא פסיק הרב במסכת מכות [ג' ע"א מדפי הרי"ף] דהיכא דליכא בשטרא אלא תרי סהדי וחד מינייהו פסול, א"נ תרי קרובים להדדי, אפילו מסרה ניהליה באפי סהדי כשרים לא מהני מידי, דהוה ליה מזוייף מתוכו ומודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. אלמא דוקא דהוי מזוייף מתוכו דאי לא הוי מזוייף מתוכו היה פוסק כר' אלעזר. וכדגרסינן בסנהדרין [כ"ח ע"ב] בענין ההיא מתנתא דהוו חתימין עלה תרי גיסי וכמו שפסק הרב גבי שני שטרות [כתובות צ"ד ע"ב] כשמואל דסבירא ליה כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי אף בשאר שטרות. וכן פסקו קצת מן המורים [רבינו האי ז"ל ור"ח ז"ל]. ומסתברא דאפילו למאן דאמר דגבי ממשעבדי הני מילי מזמן שמסרו בפניהם אך לא מזמן הכתוב בשטר.
כל זה טרחנו להעמיד סברת ה"ר משה שפסק שהמוסר כתב ידו בפני עדים שיש לו תורת שטר. ובעיני זו היא שקשה בדיני ממונות, דההיא שטרא כמלוה על פה דמיא ולית לה קלא, ואי משום מסירת עדים, תינח במכירה דלא גרע ממוכר שדהו בעדים, אבל בהלואה דיזיף בצנעה מי עדיף ממלוה את חבירו בעדים דלית ליה קלא. ומפני שהדין רחוק בעיני ראיתי לכתוב מה שכתב הר"א ז"ל על ה"ר יצחק ז"ל [ו]אשר השיבו עליו. כתב הרב אע"פ שכולן השוו שאין הלכה כר' אלעזר בשטרות חוץ משמואל הלכה כמותו אף בשטרות, מההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי, וכן נמצא הגהה במקצת הלכותיו. ואני אומר אם קבלה נקבל ואם סברא יש תשובה גדולה, משום דההיא שטרא לית לה קלא, ודוקא בשטרי הלואה ובשטרי מקח וממכר דאית בהו אחריות ולגובייאנא קיימי וצריכי לקלא, אבל מתנה דלמקנה בעלמא הוא ולא לגוביאנא קאי הוה ליה כגיטא ובכל אתר מתנה הרי היא כגט, בין ותדע. ועוד כי הוא עצמו כתב בפרק גט פשוט שאע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מבני חרי וכתב זאת הסוגיא ופירש אותה, נראה כי היא עיקר, והתם אותיבו עליה דר' יוחנן ממילתיה דר' אלעזר ושאני להו שאני התם דאיכא כתובה ומשעת כתיבה שעבד נפשיה. אלמא אין הלכה כר' אלעזר בשטרות, שהרי הוחזק כתב ידו בב"ד דאיכא עידי מסירה ועדיף מעידי מסירה, דהא אסהיד אחתימות ידיה בבי דינא ואפילו הכי לא גבי ממשעבדי. והרבה האריך בזה. סוף דבריו, אם דברי ר' יוחנן דהתם הלכה הם כבר שמענו שאין הלכה כר' אלעזר בשטרות, ע"כ.
וזה אשר השיב עליו ה"ר משה ז"ל בספר הזכות, אמר המחבר ואנו מצאנוה לזו תלויה בהלכות, וכבר בדקנו אחריהן וזכינו בזו ההלכה נסחא ישנה מוגהת בקדושת ידי המחבר ז"ל. וכך היה כתוב בה תחלה, והלכה כר' אלעזר בגיטין ולא בשטרות, וחזר ומחק בשטרות והניח הדבר בסתם כר' אלעזר בגיטין. וזהו עיקר ההלכות. וסוף דבר בזו ההגהה אם קבלה נקבל, ואם אינה מדברי רבינו ז"ל היא תשובה גדולה דלכולהו אמוראי דאמרי ולא בשטרות אפילו בשטרי קניה כגון שטרי מקח וממכר ושטרי מתנות דלית בהון אחריות קאמרי, דהא תלמוד מקרא דירמיה גמר דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים. והתם למקנא ממש הוא ולאוקמי ארעא בידיה ולא לענין שיעבוד אחריות. וראיה לדבר מה שאמרו [כתובות צ"ד ע"א] בשני שטרות היוצאין ביום אחד (דשמואל) [רב אמר חולקין ושמואל] אמר שודא דדייני, ואתמר עלה לימא רב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' אלעזר וכולה מילתא כדאיתה התם. שמעינן מיהא דאפילו בשטרי קנייה לרב דלא סבירא ליה כר' אלעזר, עדי חתימה קונין לו ולא עידי מסירה, דהא התם בשטרי קרקעות היא ולמיקנא ממש וליתה בשטרי שיעבוד ולענין גובייאנא כלל, כדפריש בה רבינו הגדול התם. ואי נמי איתה אף בשטרי הודאות והלואות מימר קאמר רב, מכל מקום מימר קאמר בכולהו שטרות חולקין משום דעדי חתימה כרתי ולא אפשר דקדים חד אחבריה דעידי מסירה לא כרתי בהו, אלמא לית ליה לרב עידי מסירה בשטרות ואפילו בשטרי מתנה דלמקנא ממש נינהו. הילכך ההיא מתנתא דסנהדרין דאמר רב יוסף זיל קנייה בעידי מסירה וכר' אלעזר, ודאי כשמואל אתיא. מיהו אנן לא מכרעא לן למיפסק בה הלכה דלא עדיפא דרב יוסף מדרב ור' יוחנן ור' יעקב בר אידי ור' יהושע בן לוי ור' יוסי בר חנינא אמר רשב"ל וחברנו הבקיאין בדבר הלכה ותלמידי רבינו ורבין אמר ר' אלעזר ומסקנא דשמעתין הוא. ועוד דהתם משום דסבר רב יוסף הלכה כר' יוסי דבריתא דמכשר בגיטי משום הכי אמר ליה למיסמך אדר' אלעזר דכדאי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק, ולא גמרינן מינה למדחא פסקא דאתמר בגיטין בהדיא אבל לא בשטרות.
אלא דקשיא לן הא דאמר רבא [גיטין י"א ע"א] לענין שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגביה ביה מבני חרי, והוינן בה אי הכי אפילו ממשעבדי, ופריק לית ליה קלא. משמע דבשטר דישראל אית להו קלא לעידי מסירה ומגבינן ביה ממשעבדי, מכל מקום השטר כשר, אלמא הלכה כר' אלעזר אף בשטרות, דהא רבא בתרא הוא. ואיכא למימר דשטרא פרסאה הוא גופיה כשר, דמדיהיב זוזי קמיהו קני ושטרא ראיה בעלמא הוא אלא משום דחשידי ודילמא לא יהיב זוזי קמיהו ושקרא הוא משום הכי בעינן ערכאות, וכיון דמסר ליה שטרא באפי ישראל הא אודי קמיהו דקושטא חתום פרסאי וזוזי שקל מיניה והוה ליה כשר לבני חרי אבל לא למשעבדי, לפי שאין השטר כשר בעצמו והודאה של עידי מסירה אינה עושה אלא מלוה על פה. עוד קשה עלינו מזו שאמרו בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"א] רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני, ואוקימנא חולקין כר' מאיר ושודא כר' אלעזר, וקיימא לן הלכתא כשמואל, ורב נחמן דהוא דיינא עבד בהו שודא, וכשתאמר שאין הלכה כר' אלעזר בשטרות קשיא הלכתא אהלכתא. וזו שאלה קשה על דעת הפוסקים כר' אלעזר בגיטין ולא בשטרות. ותשובת השאלה הזאת שכשאמרו בגמרא דלר' מאיר חולקין וליכא שודא אלא לר' אלעזר, לא נאמרה שיטה זו אלא לדברי האומר עדיו בחותמיו זכין לו, דשמעינן ליה לשמואל דאמר הכי פרקא קמא דמציעאה [י"ג ע"א] דודאי כיון דעדיו בחותמיו זכין לו והרי שתיהן כאלו נחתמו בשעה אחת אפילו מסר וחזר ומסר שניהן קונין משעת חתימה שהיא לשניהן כאחד, הלכך אין אדם יכול ליפות כחו של זה מכחו של זה, ומאי שודא איכא [למימר]. אבל אנן כיון דקיימא לן דלא קני בעידי חתימה עד דמטי שטרא לידיה אפילו לר' מאיר איכא למעבד שודא, שהרי בשעה שכתב להם לא קנו כלום ומשעה שמסר להם הוא שקונין, הלכך אם מסר לראשון וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה. וזו עצה עמוקה ואין דרך לנטות ממנה, ואפילו נפסוק כר' אלעזר בשטרות, שהרי על כרחנו אפילו לדברי ר"מ הכותב שטר מתנה לחבירו ביום פלוני ומסר בו ביום קנה מיד לשעתו ואינו יכול לחזור בו כל אותו היום אע"פ שלא כתב שעות, ואפילו כתב שבוע או שנה, וכיון שהוא קונה מיד היאך אפשר לדון בכותב שני שטרות ומסר לראשון בשחרית וחזר ומסר לשני בערבית שקנה שני כלום ואפילו קדמה כתיבת שטרו לשל ראשון והלא כתיבה אינה זוכה לו כלל ומסירה זוכה לזה בשעתה, אלא ודאי זה שמסר לו קנה, והלכך אפילו לר' מאיר איכא למעבד שודא וכדפרשינא.
הרי טרחנו לקיים הלכה כר' אלעזר בגיטין אבל לא בשטרות, לפי שהיא סברא המתחוורת בשמועה זו, ואין דעתנו מקבלת לדחות הלכה פסוקה ומסקנה דשמעתא דאיתמר בדוכתה גבי הלכתא פסיקתא דהאי דינא, והוא דעת הגאונים ורבינו הגדול הנמצא בנסחי הלכות שלו. ויש מקימין הלכה כר' אלעזר בכל השטרות ומסלקין מעליהן כל דקדוקי שמועות שכתבנו. ומה שכתב הרב מן הסוגיא שבפרק גט פשוט, גירסא משובשת כתב וכבוד הרב יהא מונח במקומו. והרבה האריך בזה בספר הזכות. ועדין יש לברר הטוען על כתיבת ידו דליתיה חתמות ידיה ולא הוחזק בבית דין, איך מקיימין אותו. ובהא איכא מאן דאמר דמחוי חתמות ידיה קמי בי דינא ומדמינן ליה. ואיכא מאן דאמר כיון דמצי לאיערומי בעינן כתב ידו ממקום אחר, ואי לא, מיגו דאי בעי אמר פרעתי ומפטר בשבועת היסת השתא נמי מישתבע היסת ומיפטר.
